חזרה לדף המגילות >>>

חברון בימי הצלבנים

תוכן:

השאלות

האידיאולוגיה

התבססות השלטון החדש

היהודים

יינות חברון

ארכיאולוגיה צלבנית

אגדה חברונית: (השבוי מחברון)

אנחנו לא צלבנים !

השאלות

בספרי דברי הימים רגילים, בדרך כלל, לסכם את תקופת הצלבנים בחברון כפרק זמן קשה במיוחד לישוב היהודי, עד כדי ניתוק. התקופה היתה רבת תלאות, ובמהלכה קרה, שיהודי העיר עזבו את המקום כדי להימלט מחרב הכובשים.

הנוכחות הצלבנית בארץ, ובפרט זו בחברון, חייבת לעורר בנו מספר שאלות, שתשובותיהן כוחן יפה גם לנו, מתיישבי חברון ויש"ע (במעגל ראשון) וגם לשאר תושבי מדינת ישראל כמעט באותה מידה.

מה חיפשו הצלבנים בחברון? מה היה טיב הקשר שלהם אל המקום? איך מתחבר עם עם ארץ? באיזו מידה היו הצלבנים שלוחי מצווה של העולם הנוצרי?

התעמולה הערבית רוויית השנאה והשקרים נוהגת להשוות את הציוניות למסעי הצלב וקוראת למפעל הציוני "מסע הצלב של העת החדשה". עד כמה באמת דומים הדברים וראויים להשוואה?

מה היה הכשלון העיקרי של הצלבנים, שבגללו התמוטט המפעל האדיר? ואיך מתקשרים הדברים אלינו, אם אכן הם מתקשרים בכלל...

אך קודם כל, העובדות.

האידיאולוגיה

השלטון הצלבני בארץ ישראל מהווה את אחת התקופות הקשות, שעברו על היישוב היהודי בארץ. עם ישראל מרד לא אחת נגד "מעצמות-על", ושילם על כך את המחיר. אשור, בבל, רומא וביזנטיון זוכרות את המרידות כפי שאנו זוכרים את הדיכויים העקובים מדם.

אך הפעם, שום מרד יהודי לא יכול היה להצדיק את הטבח וההרג, ביישוב שהיה ללא הגנה וכמעט ללא מפלט. האויב פעל על פי צו של אידיאולוגיה מוצהרת, מערכת רעיונית המורכבת משילוב מוזר של שנאת אדם (הכופר), אהבת האל (הנוצרי), רדיפת בצע, משיכה אל המזרח המסתורי, אלה הם רק מרכיבים אחדים של ה"אני מאמין" הצלבני.

מעומק מצוקתם הצטרפו יהודי הארץ למר גורלם של אחיהם באירופה הנוצרית.

יחסם של הכובשים החדשים אל ארץ ישראל מחייב אף הוא התבוננות. הרי הצלבנים חוללו מהפכה אמיתית ושינו את מעמדה של הארץ לפחות בשני מישורים:

1) כזכור, עבור המוסלמים, ארץ ישראל לא היתה אלא ארץ מעבר, תחנה אחת מני רבות, בדרך הכיבושים. בעיניהם של נושאי הצלב, הארץ היתה ליעד ולמטרה כשלעצמה!

ולכן תחת שלטונם מפסיקה ארץ ישראל להיות פרובינציה נגררת וחוזרת להיות מדינה עצמאית.

2) מבחינה דתית, האירופיים "מחזירים עטרה ליושנה" כאשר הם מצביעים על הארץ כ"ארץ הקודש". הדבר יגרום ליתר תחרות עם המוסלמים. כאן המקום להזכיר כי עבור בני עמנו היא מעולם לא הפסיקה להיות קדושה ומקודשת גם כאשר ידנו לא היתה על העליונה בתחרות המדינית. אך אין ספק, שלגבי מאמיני דת האיסלאם הארץ הופכת ל"קדושה" אחרי מסע הצלב הראשון, בין היתר, כתגובה לו.

אדוני הארץ החדשים היו "שליחי מצווה" של הכנסיה, אשר "זרקה את הכפפה" כקריאת תיגר לכל עמי הנצרות. הצלבנים לא ראו את עצמם גורם זר בארץ. הנוצרים ביססו את זכויותיהם בעזרת טיעונים היסטוריים ודתיים כאחד. הרי על פי השקפתם, הנצרות היא "ישראל האמיתי" (verus Israel) או, אם תרצו, "ישראל ברוח".

הכנסייה דרשה לעצמה את כל העולמות, את עולם הרוח כבר הזכרנו, אך גם את עולם החומר והשלטון. הנצרות, כזכור, ירשה את רומא האלילית, ולעובדה זאת השלכות ישירות על היהודים. הדברים באו לידי ביטוי במס היהודים ה-Fiscus Judaicus. את אותו המס, ששילמו אבותינו לאחר חורבן הבית השני לרומא האלילית, משלמים עתה (בימי הביניים) לכנסייה הנוצרית.

שני יסודות אידיאולוגיים תרמו, ללא ספק, לתחושת הצדק שליוותה את הלוחמים הפרנקים. כך הם הצליחו להעמיד מדינה פיאודלית נוצרית בלב אזור מוסלמי, בן לילה. ירושלים נפלה, המוסלמים היו כמוכי הלם בפני העוצמה האירופית. כיבושה של חברון לא איחר לבוא, וכעבור שנה פנו גודפריד וחייליו דרומה, ולכדו את עיר האבות.

העיר נפלה לאחר הסתערות קצרה, שבה עמד גודפריד בראש האבירים.

לאחר נפילת ירושלים, אף אחד לא ציפה להתנגדות מוסלמית משמעותית בחברון.

עיר האבות בימים ההם עדיין לא זכתה ליחס דתי כלשהו מצדם של המוסלמים.

התבססות השלטון החדש

בניגוד לנעשה בעיר דוד, נושאי הצלב לא שומרים על השם "חברון" כפשוטו. מעתה, העיר נקראת "סנט אברהם דה הברון" Saint Abraham de Hebron (אברהם הקדוש מחברון) או קסטליון סנט אברהם (המצודה של אברהם הקדוש), רמז ברור למבנה ההרודיאני, שהרשים אותם מאד.

במהרה מתארגנים הצלבנים בעיר. נאמנים לשיטתם, ראשית כל הם מבצרים את הסביבה. הבנין ההרודיאני שימש כצלע החזק במבנה המבוצר החדש.

לכאורה, היתה זאת הדרך שאפשרה להם לשלוט על הארץ. אליה וקוץ בה, היתרון המיידי של ההתבצרות יהפוך עם הזמן לחסרון משמעותי. הצלבנים נשארים כנטע זר. נטע שמסוגל לחיות אך ורק בחממות האבן שהוא מקים לעצמו. הצלבנים לא עוסקים בבניית יישובים חדשים, לא זורעים בשדות ולא נושמים את ריחה של אדמת הארץ.

הפרנקים העתיקו את דפוסי החברה, שבהם היו רגילים באירופה. אצילים, בורגנים ואנשי הכמורה הרכיבו את החברה השלטת, קרי: החברה הקתולית. כך נוצרה מעין "צרפת שמעבר לים". הנוצרים המזרחים יחד עם המוסלמים והיהודים היו לאזרחים בעלי זכויות מצומצמות יותר, אך זכו להכרה.

עלינו לציין כי יחסם של המנצחים אל המנוצחים השתנה לאחר השנים הראשונות.

הכובשים הבינו את הצורך לשמור על אוכלוסיה עובדת, בעיקר בעבודות האדמה.

מה נודע לנו על חברון באותם הימים? לאחר כיבושה מינה גודפריד את הברון "ג'רר ד'אוון" (Gerard D'Avesnes) כאחראי על האדנות של סנט אברהם דה הברון. אחריו עבר השלטון להוגו דה סנט אברהם, אשר הוריש את השררה לבודואין דה סנט אברהם. עוד שני שמות של שליטים רשומים בדברי הימים של העיר: גוטייה (Gautier) ומהומיי (Mahumey) ואז בשנת 1156 עוברת חברון לשליטתם של אבירי כראק בעבר הירדן, רק המצודה בעיר נשארת בסמכותו של מלך ירושלים. בעתות גיוס היה מוטל על העיר לספק עשרים פרשים לצבא המלך. היו בעיר בתי משפט עבור האצילים, הבורגנים, ושאר האוכלוסיות.

ככל הנראה נפל ניהול מערת המכפלה בחלקו של מסדר האוגוסטיאנים. האתר המקודש נקרא מעתה: caverna sancta (המערה הקדושה).

היהודים

יהודי חברון לא חיכו לבואם של חיילי הצלב. הם ברחו טרם לכידת העיר. גורלם של אחיהם בירושלים לימד אותם לקח מר למדי. רובם מצאו מקלט באשקלון, שהיתה אז תחת שלטון מצרי. אחרים העדיפו לא להתרחק והסתתרו בכפרים שמסביב לעיר האבות. אנו רגילים לקבוע כי באותם הימים לא היו יהודים בעיר האבות. ייתכן שקביעה זו חפוזה במקצת. האם מצב זה נשאר בעינו עד סוף שלטון הפרנקים? האם הניתוק מעיר האבות היה מוחלט באותה תקופה? האם יש לראות את פרק הזמן הזה כיחידה אחת מתחילתה ועד סיומה?

המצב השתנה לאחר פרק זמן מסוים, וזאת על סמך העובדות הבאות:

איננו יודעים בבירור מתי החל המפנה, אך הותר ליהודים לעלות לרגל לקברי האבות. אנו יודעים, ששלושה גדולי ישראל באו לשפוך את נפשם מול אבות האומה. הם השאירו לנו את התרשמותם בכתב. אלה הם הרמב"ם, אשר פקד את עיר האבות בשנת 1166, רבי בנימין מטודלה ב-1171, ורבי פתחיה מרגנסבורג, שסייר בחברון בשנת 1180. (כזכור, הצלבנים שלטו באופן רצוף בחברון משנת 1100 עד לכיבוש סלאח א-דין ב-1187). שני הראשונים אמנם אינם מזכירים שום נוכחות יהודית במקום. על פי עדותו של בנימין מטודלה מתקבל הרושם, שעליה לרגל של יהודים לחברון לא היתה מעשה חריג: "אבל אם יבוא יהודי שם שייתן שכר לשוער של המערה ופתח לו פתח ברזל, שהוא עשוי מבניין אבותינו וירד אדם למטה ... עד שיבוא אל השלישית והנה שם שישה קברים..." (1). אין כאן תיאור של פעולה חד פעמית אלא מעשה החוזר על עצמו, ככל הנראה, בכל פעם שיהודי מבקר במקום. הוא יודע (או יתכן אפילו שמיידעים אותו), שבעזרת שוחד הוא יכול להגיע סמוך מאד למקום קבורתם של האבות.

מבין שלושת המבקרים המפורסמים, רבי פתחיה הוא היחיד המזכיר נוכחות יהודית בדמותו של זקן באלוני ממרא...

לסיכום, הקשר עם חברון לא נותק לחלוטין. שערי העיר היו פתוחים לעולי רגל יהודים ואבותינו ניצלו זאת עד תום.

אך למרבה הפלא, היהודים הקפידו לשמור על סוג אחר של קשר, קשר שלא היה מוגבל בזמן, קשר של נצח. הרי אם הצלבנים לא התירו לבני עמנו לחיות בחברון, היהודים נלחמו על זכותם למות ולהיקבר בחברון. להלן עדותו של ר' יוסף היתום, שחי בתקופת מסע הצלב הראשון, ורשם: "כל סביבות חברון משגרין את מתיהם לחברון" (2). מסתבר, שמנהג זה היה נפוץ באותם הימים ולא תמיד עמד המקום הנדרש לספק את כל צרכי הקבורה.

כתבו על כך ע. אבישר וי. אלפסי: "... שטח בית הקברות היהודי שהיה ליד מערת המכפלה, הידוע לנו לפי העדויות עוד מימי החליף עומר, היה שטח מצומצם ביותר. וכיוון שרבים היו הבאים להיקבר במקום הקדוש הזה, וחלקת הקברים היתה מתמלאת עד אפס מקום, נהגו משרתי קברי האבות (אותם "אנשי קברי האבות" המוזכרים במגילת ר' סעדיה החברוני), להוציא את עצמותיהם של הקבורים זמן רב ולהטמינן בתוך חביות, גלוסקמאות או כדי חרס גדולים, שהיו מיוצרים בחברון... כדי לפנות מקום למתים אחרים, ואת הכדים היו משלשלין או מורידין למערת הקברים שבה היו קברי האבות. (3)

הדברים הללו מקבלים חיזוק מעדותו של ר' בנימין מטודלה, אשר ראה כמו עיניו: "חביות הרבה מלאות עצמות מישראל, שהיו מביאים שם מתיהם בימי ישראל, כל אחד ואחד עצמות אבותיו, ומניחין אותן שם עד היום הזה."(4)

עדות נוספת על קבורה יהודית אל תוך המכפלה, מגיעה ממסמך צלבני המתעד את ירידתם של כמרים אל תוך המערה. שם נאמר: "ואז גילו כחמישה עשר כדים גדולים ובהם עצמות אדם... ככל הנראה אלה היו עצמותיהם של ראשי בני ישראל. (5)

אנו עדים כאן לביטוי מאוד לא שגרתי של קשר ייחודי בין עם לארצו. גם במותם שמרו אבותינו אמונים לחברון.

יינות חברון

הנוכחות הפרנקית בחברון נבחנת לא רק מההיבט הצבאי-מדיני, אלא גם מזווית שונה לחלוטין: זווית היין!

אם העולם כמנהגו נוהג, הפרנקים של אז, בדומה לצאצאיהם היום (הרי הם הצרפתים) מכירים ומוקירים את מעלות היין. שמונים ושבע שנות שלטון צלבני בעיר נתנו את אותותיהן בכל הקשור לגידול הכרמים ולתעשיית היין.

"בתקופה הצלבנית המשיך ענף הגפן לתפוס מקום מרכזי באזור יהודה. המקורות מתקופה זו מצביעים על גידול כרמים אינטנסיבי ואף על הרחבת הענף בהשוואה לתקופה הקדומה. בענף זה עסקו גם חקלאים מוסלמים, שלעתים נאלצו להעביר חלק מתוצרתם כמס חקלאי מקובל" (זהר עמר, מחקרי יהודה ושומרון, תשנ"ד).

הצלבנים הבחינו במהרה כי חברון וסביבותיה מתאימות במיוחד לגידול ענבים ולהפקת המשקה היקר. ראוי לציין כי צלבנים לא מעטים, בדרכם חזרה לצרפת, לקחו עמם נטיעות של גפני חברון ונטעו אותן מחדש במולדתם.

ארכיאולוגיה צלבנית

מסמך נדיר באופיו הגיע אלינו מימי הצלבנים. בדרך אקראית לחלוטין, שני נזירים ששירתו ב-caverna sancta, הרי היא מערת המכפלה, גילו מעבר תת קרקעי המוביל למעמקי האתר המקודש. אנו מביאים כאן את תמצית הדברים כפי שהם מופיעים בכרוניקה, שנכתבה סמוך לאירוע.

"... יום אחד בחודש יוני כאשר, כפי הנהוג, הנזירים נחו בתאיהם אחרי הצהריים, נכנס אחד הכמרים אל תוך הבזיליקה, מחפש מפלט מפני החום הכבד האופייני לעונה. והנה הוא נשכב ישירות על המרצפת, סמוך לציון הקבר של יצחק הקדוש. מהרווח שבין הבלאטות נשבה רוח קרירה. לאחר שהדבר הנעים לו החליט איש הכנסייה להשליך אבנים קטנות אל תוך חריץ זה, לשם משחק. והנה האבנים נופלות עמוק בחלל של חדר או מערה מתחת. העניין עורר את סקרנותו, והאיש מיהר לקשור חוט ארוך לכדור עופרת, אשר אותו השחיל כלפי מטה בין בלאטות האבן, וכך מדד אחת עשר אמות עומק... הכמרים סברו, שכאן מערה כפולה. במשך יומיים שלמים התפללו לשם הצלחת המשימה שקיבלו על עצמם: לשבור את מעטפת האבן ולחדור פנימה אל תוך החלל.

האבן הקשה עמדה בעקשנות מול כמעט כל כלי הברזל... לאחר עבודה מאומצת פינו את הבלוקים הגדולים.

והנה נפתח פתח של מערה... למחרת (נתן) הממונה על התפילה הוראה לארנול (שמו של אחד החופרים) להיכנס שנית אל המערה ולהפוך את האדמה בזהירות מירבית... הנ"ל נעזר במקל לצורך זה וכך הגיע לעצמות של יעקב הקדוש בלי לדעת של מי הם היו. מעתה דאג להתקדם בעבודתו בקפדנות יתר. במקום שבו היה מונח ראשו של יעקב הקדוש, ראה לפתע פתח של מערה נוספת, אשר בה הוא מצא את עצמותיהם של אברהם ויצחק... אך פתח זה היה סתום. לאחר פינוי אדמת השפך, נכנס לחדר נוסף ושם גופו הקדוש של אברהם, חתום ולרגליו עצמותיו של יצחק השליו, בנו. שלושתם אינם קבורים, כפי שרבים סבורים, במערה אחת.

ארנול היה זה שמצא את האוצר הלא יאומן ... הוא מיהר לשטוף את עצמות הקדושים ביין והניח ביראה את הכלים של כל אחד מהאבות על פני שולחנות עץ, אשר הוכנו לצורך זה. באחד הימים ירד אחד האחים הפרנציסקנים למקום להתפלל, שם לב על הקיר הימני, בקיומה של כתובת חרותה על אבן. אך אף אחד מבין הנוכחים לא הצליח לפענח את הכתוב... הם הגיעו למסקנה שכתובת לא נחרתה אלא כדי להודיע לנו דבר מה. ואז גילו כחמישה עשר כדים גדולים ובהם עצמות אדם... ככל הנראה אלה היו עצמותיהם של ראשי בני ישראל..." (6) הגילוי הארכיאולוגי זכה להדים רבים בקרב המוסלמים, כפי שמעידים המקורות. אך באופן מפתיע לא מצאנו מקור יהודי המתייחס לאירוע.

אגדה חברונית: (השבוי מחברון)

אגדה מעניינת זו סותרת לכאורה את הידוע לנו על העיר בעת הכיבוש הצלבני. זהו ספורו של מאיר בן אליהו "איש צדיק וישר, קנאי לה' ולדברו". כזכור, אין תיעוד על קהילה יהודית באותם הימים בעיר האבות, אך לא נקשה על הדרשן ...

כצפוי, הנוצרים שינו את פני העיר: פסלים, צלמים ותמונות של "קדושים" ממלאים את הרחובות ובפרט את האתר המקודש של קברי האבות.

מציאות זו קשה לכל יהודי באשר הוא ובפרט למי שמוגדר כ"קנאי לה' ולדברו". עכשיו, כשכל מרכיבי התפאורה עומדים, מופיע גיבור הסיפור בתפקידו: מתקן המעוות: "ותעבור בו קנאה ויחל למרר את חיי הכמרים. יום יום מצאו הכמרים פסלים שבורים ותמונות מחוקות בבית היראה של מערת המכפלה."

מעשים מסוג זה עוררו את זעם הנזירים, שארבו לנועז שהחל לפגוע בקדושי אמונתם, עד שלבסוף לכדוהו. בניגוד לכל היגיון, לא הוצא הנאשם להורג הפעם, וזאת מפני ש: "תושבי חברון (הנוצרים) הכירו וידעו כי מאיר קדוש הוא, ולא אבו לשפוך את דמו, אלא רק להרחיקו מעיר אבותיו, כדי להשפיע עליו לעזוב את דת ישראל."(7) המשך העלילה לוקח אותנו לרומא, שם נמצא מאיר תחת שמירה קפדנית של הנוצרים. שם במנזר מנסים הם להמיר את דתו. השגחת הבורא לא שכחה את מאיר והנה היא מפגישה אותו עם יהודי עשיר, שעוזר לו להימלט ולחזור לארץ יהודה לחברון, עיר מולדתו.

כמה הערות לגבי אגדה יפה זו (הקורא יכול לקרוא אותה במלואה בספר חברון בעמוד 332).

האגדה שייכת למורשת חברון, מדורי דורות. הסופר א"י לבנון, שהרבה לבקר בעיר, שמע אותה מזקני העיר כיחידה ספרותית המורכבת ממספר מוטיבים. עלינו לבדוק בכל אחד מהם אם קיימת אפשרות של תשתית היסטורית.

שבירת פסלים של עבודה זרה הינה נושא אהוב במורשת הספרותית שלנו. הוא מחזיר אותנו לסיפורי התנ"ך. גדעון זכה לתהילת עולמים לאחר שניפץ את צלם הבעל בעירו.

המקור למעשה זה שמור לאיש חברון, הרי הוא אברהם אבינו, על פי המסורת המדרשית. כותב האגדה לא מחמיץ את ההזדמנות להבליט את גודל החילול: "אברהם אבינו, בשעתו, מרד באביו, עובד האלילים, שבר וניתץ צלמים ופסלים ומסר עצמו לשריפה בעד אחדות האל. כיום, בעוונותינו הרבים, קובה מלאה פסילים על קברו? ...(8)

התנגדות יהודית לצלבנים אינה מצויה אך ורק בתחום הספרות. יהודים נלחמו בגבורה נגד הפרנקים בירושלים. בבירה עמד הרובע היהודי ערב הכיבוש הצלבני מול מוזיאון רוקפלר של היום, מעבר לחומה. מכאן הצליחו ראשוני הצלבנים לחדור אל העיר.

בחיפה הופתעו הנוצרים לנוכח אומץ לבם של מגיניה היהודים. כך שאין כאן שום רעיון בלתי מתקבל על הדעת במעשה זה של יחיד. דבר אחר, לאחר הזעם, ביקרו יהודים בעיר האבות בעת שלטון הצלב ואף התגוררו בסביבתה כדי לשגר את מתיהם לחברון כפי שראינו לעיל.

כנקודה אחרונה וחביבה, חוצה סיפורנו את גבולות הארץ ולוקח אותנו לאיטליה.

ידעו כי בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה הצלבנית היה עיקר הקשר עם אירופה דרך הנתיבים הימיים. האיטלקים שלטו שליטה ללא עוררין בנתיבים הללו.

הישוב היהודי של ירושלים הושמד ברובו, אך על פי אגרות של הגניזה אנו למדים כי יחידים נלקחו בשבי ונמכרו בשוקי העבדים של דרום איטליה. שם פדו אותם אחיהם מאותן הקהילות. גיבור חברון זה זכה בסופו של דבר אף הוא בפדיון שבויים אך בניגוד לרוב הנופלים בשבי, מסרב הוא להישאר בארץ נכר וממהר לחזור לעיר מולדתו.

לסיכום, אגדה זו משקפת קודם כל את רצונו של עם מובס אך לא שבור. עם, שגם בשעות הקשות בתולדותיו לא וויתר על מעמדו הריבוני בארצו. יהי רצון שלקח זה יישאר לקח לדורות.

אנחנו לא צלבנים !

הכשלון האמיתי של הצלבנים לא נמדד במונחים צבאיים או מדיניים בלבד. הוא מתבטא בראש ובראשונה במישור התרבותי-אידיאולוגי.

בזכות הפעילות הרוחנית של מנזריהם הפכו הכפרים הקטנים כמו Cluny או Clairvaux, למגדלי אור עבור הנצרות כולה באירופה. רשאים היינו לצפות כי עצם המפגש בין נושאי הצלב עם המולדת ההיסטורית של התנ"ך יוליד תנופה רעיונית אדירה, שיתרחש מעין רנסנס (תחיה) בכל הקשור ללימודי הדת, לפרשנות כתבי הקודש, שירענן את הכנסייה בכל רבדיה. אך המציאות היתה עגומה בהרבה. הצלבנים לא הצליחו (ספק אם רצו בכלל) להצמיח כאן חיי תרבות ייחודיים. באשר לחיי הרוח, החברה הצלבנית נתמכה כל כולה על ידי אירופה. הגוף אמנם היה במזרח, אך הלב נשאר בסוף מערב.

למרות שהצלב חזר לירושלים, מלכות שמים לא ירדה לעולם. שום אפיפיור לא טרח לעלות לרגל, לברך את הלוחמים בארץ הקודש. צאצאי הצלבנים יצטרכו לחכות עד למאה ה-20 כדי לראות אפיפיור ראשון מבקר בארץ. הדבר רק מצביע, שלכנסייה ולעומד בראשה היו בעיות דחופות יותר על סדר יומם.

בדומה לכל חברה שחיה על החרב, חייה האינטלקטואליים של ממלכת הצלבנים היו בינוניים למדי. בינוניות זו קשורה ברמה הנמוכה של מערכת החינוך בממלכה, חוסר מקוריות של היצירה הרוחנית הן בתחום הספרות והן באמנות, אשר נבע במידה רבה מדבקותם של הצלבנים (דבקות שמאפיינת חברות קולוניאליות בדרך כלל) במתכונות התרבותיות של ארצות מוצאם. וילהם, בישוף צור ... הניצב בשורה אחת עם גדולי ההיסטוריונים של ימי הביניים. אך לא מצא במזרח הצלבני את מבוקשו, היעדר העיסוקים האינטלקטואליים מובלט בעובדה, שמעולם לא הוקם במושבות הצלבנים שום מרכז לימוד, אוניברסיטה או בית אולפנה, וזאת בתקופה שהוקמו אוניברסיטאות ומכללות בכל המרכזים החשובים באירופה. מי שחשקה נפשו בהשכלה רחבה יותר יצא לאירופה, כפי שעשה ההיסטוריון היחיד של הממלכה... וילהם, בישוף צור" (9).

לא במקרה חזרו רוב הצלבנים לאירופה מיד אחרי נצחונם בירושלים. יכולים היינו לחשוב כי פרק חדש מתחיל זה עתה עם כיבוש ירושלים. המציאות היתה שונה לחלוטין, עבור רובם המכריע זה היה דווקא סוף הסיפור!

לא היה כאן מחדל של דור אחד אלא דבר האופייני לנצרות עד היום הזה. עבור התרבות האירופית כולה, לא הקמת המדינה הצלבנית (שאמורה היתה להגשים את רוב האידיאלים הכנסייתיים) היא העיקר, אלא המסע עצמו. מעניין הדבר, שגם במחקר בא עניין זה לידי ביטוי, כפי שכותב י. פראוור במבוא לספרו "ממלכת הצלבנים". "...רוב החוקרים כיוונו לבם לחקר עצם התנועה של מסעי הצלב... ורק מיעוטם טיפלו בתולדות ממלכת ירושלים על אדמת ארץ ישראל. מוקדי ההתעניינות האלה אינם דבר שבמקרה" (10).

מפליא, שגם במישור הדתי התקדש (תרתי משמע) אותו רעיון, על ידי גדול הוגי הדעות של המאה ה-12, הנזיר ברנארד מקלירבו Bernard de Clairvaux: במוחו של נזיר זה, בעל האמונה הלוהטת והנטייה לאקסטזה הדתית, מצטייר מסע הצלב בדמות שונה מזו שהיתה מותנית ומחויבת על ידי המציאות. המטרה הסופית של המסע, הריאלית וההיסטורית, כמעט נעלמה. לא המטרה היתה העיקר בעיניו, אלא הדרך היא העיקר. (11)

עדות נוספת מאפשרת לנו להבין לעומק את הזיקה המיוחדת של המערב הנוצרי כלפי ארץ ישראל. הנזיר מקלירבו מייצג באותם הימים את האורתודוכסיה הנוצרית הצרופה. בשנת 1129 הוא רושם איגרת לבישוף לינקולן באנגליה בעניין אנגלי צעיר, שנסע לארץ ישראל, לירושלים. הנזיר ברנארד משיב: "הוא כבר חצה את הים הגדול ... וכאן נחת בנמל התשועה. וכבר עומדות רגליו בירושלים ... אולם ירושלים זו אינה זו הארצית, שלה סמוך הר סיני של ערב, אין היא אלא המנזר בקלירבו!"

מקור מוסמך זה מצהיר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים כי אין שום ערך רוחני לירושלים של מטה. הודעה מסוג זה מונעת למעשה כל ניסיון לבנות יסודות אידיאולוגיים למסגרת מדינית נוצרית בארץ.

ההיסטוריונים מרבים להזכיר את צורת ההתיישבות של הפרנקים, שהתאפיינה במצודות ששלטו על אזורים שלמים, והעידה על התנשאות והשתלטות, אך לא על השתייכות. ניתוקם של חיי השדה, העדר קשר עם האדמה, ועוד. כל אלה נכונים וצודקים (אם כי הטמפלרים, למשל, כן עסקו בחקלאות, אבל זה היה היוצא מן הכלל, המצביע על הכלל).

חברה בריאה ואיתנה מחויבת לייצר גם בחומר וגם ברוח. חברה חומרית החיה על חשבון ערכים של חברה אחרת יכולה ליצור אשליה של חסינות וחוזק, אך ימיה קצובים. בין לילה, הקימו הצלבנים מדינה נוצרית בלב אזור מוסלמי. הם הלבישו על המדינה הזאת צבא, כלכלה, מערכת שיפוטית לתפארת, וכך כל המוסדות הדרושים לקיים את הגוף, הגוף בלבד!

העדרותם של מרכזי לימוד והוראה אינה מעידה על חולשה במידת הלמדנות בלבד, אלא על ניתוק חמור מעולם הערכים, בחינת "הבור ריק ואין בו מים". ז'אק מויטרי, מי שהיה בישוף של עכו הצלבנית, כתב: "... בין הפולאנים (דור הבנים אצל הצלבנים, כלומר אלה שנולדו בארץ) יימצא בקושי אחד מתוך אלף המתייחס לנישואיו ברצינות. ... הם מפונקים מילדות ומתמכרים לגמרי לתאוות בשרים ... מצאתי כאן נוכרים שברחו בייאושם מארצות מולדתם בגלל כל מיני חטאים מחרידים ... כמעט מדי יום וכל לילה נרצחים אנשים, בגלוי או בסתר... והעיר מלאה בתי בושת, מכיוון ששכר הדירה של זונות גבוה יותר, לא רק ההדיוטות אלא אנשי כמורה, ואפילו נזירים, משכירים את בתיהם בכל רחבי העיר ליצאנות רחוב..." (12)

לפנינו תיאור של חברה קולוניאלית המנצלת את יתרונותיה הכלכליים והחברתיים כדי ליהנות מן הרגע החולף. נהנתנות זו מעבירה אותה על דעתה. אין כאן עוד זיקה לערכים או לאידיאלים. מניסיון להקים כאן מלכות שמים עלי אדמות התדרדרו הדברים לשפל המדרגה.

מול כל אלה, המנסים למתוח קווי הקבלה בינינו לבין הצלבנים, אין לנו עניין להיכנס איתם להתדיינות. אבל בינינו לבין עצמנו חשוב לזכור כי עמידתנו בארץ הזאת מבוססת קודם כל על יכולתנו להקים כאן חברה צודקת הנשענת על מוסר מצד אחד, ועל מורשת רוחנית ייחודית מצד שני.

בניגוד לצלבנים, שהקימו אז צרפת קטנה שמעבר לים, לנו אין ארץ אחרת. באנו לכאן והחיינו את שפת אבותינו. כל מחקר על העבר, כל גילוי ארכיאולוגי, כל מאמר על מורשת ישראל, מחזק את עמידתנו במקום הקדוש הזה. בעינינו יש ערך לירושלים של מטה ולחברון של מטה. בחייו ובמותו משתדל היהודי לשמור על המגע החם עם אדמת הארץ.

גם המחלוקת הקשה בין שלמות הארץ ואמונה בהשגת שלום עם שכנינו, מעידה על משהו מסוים, שלא ניתן היה למצוא בחברתם של כובשים אחרים, צלבנים, עות'מנים או אחרים.

חברון של ימי הצלבנים לוחשת לנו מילות עידוד בימים קשים אלה. מי ייתן ונדע להקשיב להם!

חזרה לדף המגילות >>>